הנוסח להלן מתוך כתב טענות שלי שהוגש לערכאות – מותר השימוש באחריות המשתמש בלבד

1. התייחסות לטענת התיישנות – טענה שאינה רלוונטית ואינה ראויה

1.1. הנתבעת בחרה להעלות שוב את טענת ההתיישנות, תוך שהיא מתעלמת ממסכת העובדות המיוחדת ומהטיעונים המפורטים בכתב התביעה.

1.2. כך, למשל, בבקשה לסילוק על הסף מתעלמת הנתבעת מכך שכבר החל מלפני כמעט עשור העלה אביו של התובע את דרישותיו באשר לכספי הפיצוי המגיעים לו, וכי למרות שכל המעורבים בנושא (לרבות באי הכוח עו"ד --ועורך הדין -- מהעיר עזה) רלוונטיים, בחרה הנתבעת כבר אז להתחמק מהתשלום עקב טענת התיישנות.

1.3. הנתבעת גם מתעלמת מהטענה העיקרית בכתב התביעה לפיה, בניגוד למשל לנסיבות פסק הדין ארידור[1], בענייננו צומצה התביעה לגובה הפיצוי שהוצע על ידי הנתבעת ואשר נקבע לאחר בחינה ושמיעת טענות הצד הניזוק ומהווה פיצוי מינימאלי שאינו במחלוקת (כדברי בית המשפט העליון בע״א 589/87 משרד השיכון נ' הרצל בירנבוים, פ״ד מ״ט(1) 625, כי: "בדרך כלל תהיה זו הנחה, שאם הרשות מציעה פיצוי בשיעור מסויים, מהווה הסכום המוצע סכום שאין הרשות חולקת כי הוא אמנם מגיע לבעל המקרקעין שהופקעו"). לטענת התובע פיצוי זה אמור להיות מוחזק בנאמנות עבור אבי התובע בין אם בבנק (כפי שהובטח לאבי התובע וב"כ) ובין אם בנאמנות קונסטרוקטיבית (כחוב פסוק), וממילא זכות התובע לתשלום לא התיישנה.

1.4. אין חולק הרי (בהתאם לזכרון הדברים) שקניינו של אבי התובע, לרבות המחוברים על הקרקע שהיתה ברשותו, אכן הופקע ממנו על ידי הנתבעת ולא יכול להיות חולק שבגין זאת הייתה מחוייבת הנתבעת לשלם לאבי התובע פיצוי מתאים (גם אם הדבר נעשה על פי צו "תפיסה" – זאת, בין היתר, מכוח תקנה 52 לתקנות בדבר דיניה ומנהגיה של המלחמה ביבשה משנת 1907, הנספחות להסכם האג הרביעי).

1.5. משכך, יש לראות את חובה של הנתבעת לאבי התובע , היינו- התשלום אשר הוצע לו, כמעין חוב פסוק של רשות מנהלית גם לעניין תחולת ההתיישנות, וזאת אפילו בהתעלם מההתחייבות המפורשת שניתנה לב"כ אבי התובע (ראו למשל דברי בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין ה"פ (חי') 1117-10-09 חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ נ' חברת רכבת ישראל בע"מ, כי "ניתן לראות את חלק הסכום שאינו שנוי במחלוקת מתוך כלל הפיצוי על דרך ההשוואה לחוב פסוק")[2].

1.6. זאת ועוד, כפי שצויין בכתב התביעה (וכפי שנכתב גם בזכרון הדברים) בענייננו מדובר בהפקעה קולקטיבית שנעשתה על ידי הנתבעת ובמסגרתה אף הוצעו לתושבים רבים וביניהם אביו של התובע שטחים בשכונת תל סולטאן בעזה. לכן, תמוהה טענת הנתבעת כי אין ברשותה פרטים ואף אינה יודעת מכוח מה בוצעה ההפקעה, ובפרט תמוה הדבר כאשר מי שערך בעצמו את זכרון הדברים נשוא התביעה הינו היועמ"ש הנוכחי של משהב"ט וכאשר לא הובאה התייחסותו כלל (לא כיום ולא לפני עשור) לטענה לפיה הובטח לעו"ד -- כי הסכום שהוצע לאבי התובע ישמר עבורו בבנק.

1.7. כן מתעלמת הנתבעת מהעובדה שבעניייננו, במובחן מנסיבות פסק הדין ארידור, אין מדובר בתביעה כנגד רשות מקומית אלא כנגד מדינת ישראל, ולכן אין זה ראוי כלל שטענת סף מסוג זה (התיישנות) תועלה על ידה[3].

1.8. הנתבעת מתעלמת גם מהקושי הברור של אבי התובע, כתושב רצועת עזה אשר שהה במצרים, לתבוע את זכותו בישראל, משך מספר שנים רב.

1.9. לבסוף, ומבלי לגרוע מכול האמור לעיל (באשר לייחודיות הנסיבות דנן ולהיות הסכום הנתבע פיצוי מינימאלי קצוב ומוסכם), יצויין, כי הלכת פסק הדין ארידור והתכלית שבבסיסה, אכן רלוונטיות לנסיבות דנן (גם אם התובע לא היה מסתפק בתביעת רק הסכום המוצע), שכן, ההתיישנות הינה הוראה פרוצדוראלית אשר בהתאם להוראות המשפט הבין לאומי המוחלות בישראל, נקבעת לפי דין הפורום הדן.

1.10. כן יצויין, כי במועד הרלוונטי חלה ברצועת עזה פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, המנדטורית (להלן: "הפקודה") (שכן, לא מדינת ישראל ולא השלטון המצרי החלו את דיניהן על שטח רצועת עזה במהלך השנים).

1.11. העובדה שיתכן והנתבעת פעלה שלא על פי הוראות הפקודה (על אף שהמעשה עצמו - הריסת המחוברים ובניית גבול על הקרקע- הינו בגדר הפקעה לכל דבר ועניין (וכראיה לכך גם משך הזמן שחלף והפיצוי (שהוצע לאבי התובע)) לא אמורה להיות לרועץ לתובע, והתכלית שעומדת בבסיס פסק הדין ארידור נכונה במיוחד בנסיבות דנן.

1.12. בהקשר זה יטען התובע גם כי אין מקום הבחנה בין הפיצוי המגיע בגין הפקעה לפי הפקודה לבין הפיצוי המגיע בגין הפקעה מכוח "צו תפיסה" לפי פקודת הפיצויים הגנה, שכן גם באחרונה הוסדר מנגנון לתשלום הפיצוי שאינו במחלוקת[4] ולמותר לציין כי "צו תפיסה" שניתן על ידי אלוף פיקוד בשטחים (שלא מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945) חייב לעלות בקנה אחד אף הוא עם כל נורמות המשפט המנהלי הישראלי[5], לרבות אלה.

1.13. אדרבה, ככל שהנתבעת טוענת כי הפקעת קניינו של אבי התובע נעשתה מכוח "צו תפיסה" הייתה עליה חובה מוגברת לשמור את כל התכתובות, האסמכתאות וההתחשבנויות, באשר לכלל הפיצוי המגיע לאבי התובע, שכן צו תפיסה, כידוע, הינו זמני במהותו והוא מתחדש ומתחלף (לכן גם ברור שלא כדין דחתה הנתבעת את פניית אבי התובע בשנת 2008, בטענה כי התיישנה ותמוה מדוע טענה כבר אז כי אין ברשותה מסמכים לגבי השטח שנתפס).

2. התייחסות לטענת השיהוי

2.1. מכל הסיבות והנסיבות שפורטו לעיל, יטען התובע כי גם טענת השיהוי אינה רלוונטית, ובפרט כאשר התובע הגביל את התביעה לגובה הפיצוי המתועד שאינו במחלוקת (ושיש לראותו כחוב פסוק).

2.2. טענת השיהוי אינה רלוונטית כאשר הובטח לתובע כי הפיצוי המוצע ישמר עבורו בבנק ולאור החובה של הנתבעת לשלם לו פיצוי ללא תנאי ברור כי גם ללא הבטחה מפורשת כאמור הייתה לתובע ציפייה לגיטימית כי הנתבעת תשמור עבורו את הפיצוי שאינו במחלוקת בנאמנות.

2.3. זאת ועוד, בעניינו כל המעורבים עודם בחיים ורלוונטיים, קיימים המסמכים, ולא ברור באיזה "נזק ראייתי" נתלית הנתבעת, במיוחד כאשר הנתבעת טוענת שההפקעה נעשתה מכוח צו תפיסה מתחלף ומתחדש.

2.4. כמו-כן יטען התובע, כי לנתבעת - מדינת ישראל אשר באחריותה ובכוחה לנהל מאגרי מידע ומסמכים - הייתה חובה מיוחדת לשמור את תיעוד המסמכים ברשותה, גם בהיותה מודעת היטב לבעייתיות של תביעות פיצויים על ידי האוכלוסייה ברצועת עזה, ולציפייה המתמדת שלהם להשבת החזקה באדמותיהם.

2.5. בנוסף, ומבלי לגרוע מכול האמור לעיל (באשר לייחודיות הנסיבות דנן ולהיות הסכום הנתבע פיצוי מינימאלי שאינו במחלוקת) יש לזכור כי בענייננו פנה אבי התובע פנה לנתבעת באמצעות עו"ד -- כבר בשנת 2006 וניהל ובא עמה בדברים עד לשנת 2008. לכן "השיהוי" הנטען קצר משמעותית מנסיבות פסק הדין ארידור. לעניין זה יפים במיוחד דברי כב' השופ' נאור שם:

"על רקע זה ניתן לדעתי לראות בחלוף הזמן של 25 שנה ממועד פרסום ההודעה אודות ההפקעה ועד מועד הגשת התביעה לפיצויי הפקעה כתקופה המקימה חזקה בדבר קיומו של נזק ראייתי המעביר את הנטל לתובע "להדוף" את טענת השיהוי. אם לא עמד התובע בנטל זה, תידחה תביעת פיצויי ההפקעה מחמת שיהוי."

3. התובע זכאי לסכום הפיצוי המוצע בתוספת ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה

3.1. כאמור, הנתבעת הרסה והפקיעה כמעט את כל נכסיו של המנוח מבלי ששלמה לו או לתובע פיצוי כלשהו.

3.2. לא יכול להיות חולק כי הפיצוי המינימאלי שיכסה על הפקעת הנכס והריסתו הינו הפיצוי שאינו במחלוקת בערכו הריאלי למועד התשלום, בין אם שצבר ריבית והצמדה בבנק ובין אם על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

3.3. כל תוצאה אחרת בהכרח תעשה עוול (גם) לתובע.

3.4. מאחר שריבית יש לפסוק לפי דין הפורום - Lex fori (Dicey & Morris, The Conflict Of Laws, 12^th ed (1993). p 1448 ), ובהתאם לאמור גם בפסק הדין המחוזי בעניין הכשרת הישוב[6], כי פיצוי שאינו במחלוקת שלא שולם יש לראותו כחוב פסוק ולשלמו בתוספת ריבית והצמדה על פי חוק ריבית והצמדה, אזי ככל שכספי הפיצוי שאינם במחלוקת המגיעים למנוח לא הופקדו עבורו בבנק על הנתבעת לשלמם לתובע בתוספת ריבית והצמדה על פי חוק ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל.

---

[1] דנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח-תקווה (להלן: "פסק הדין ארידור").

[2] עקרון זה נכון גם לגבי פיצויים אשר נקבעים לפי פקודת הפיצויים (הגנה) 1940, לרבות לפי "צו תפיסה". לעניין זה ראו לשון הוראת סעיף 12א. לפקודה זו לגבי פיצויים המשתלמים אם חדל התובע מלמלא אחר הודעה למסור סכסוך לבית דין (תיקון: 1947):

"מקום שבהמשך לכל הודעה על תביעת הפיצויים לפי פקודה זו שניתנה למחלקה הממשלתית או לרשות הצבאית הנוגעת בישובה של אותה תביעה (הקרויה להלן "הרשות") בהתאם לסעיף 12 או 14, או, מקום שלא ניתנה הודעה כזאת על תביעה בהתאם לסעיפים האמורים, הציעה הרשות בכתב לתובע, לאחר תחילת תקפה של פקודת 1946, לשלם לו ללא תנאים כל סך (לרבות כל סך העשוי להשתלם לעתים מזומנות), כפיצויים, ובמשך שלושה חדשים למן קבלת אותה הצעה לא קיבל אותה התובע ולא מסר את הענין לבית-הדין לעניני אניות או לבית-הדין הכללי (הכל לפי הענין) כסכסוך הטעון הכרעה לפי פקודה זו, רשאית הרשות למסור לתובע הודעה בכתב שבו תדרוש ממנו למסור את הענין לבית-הדין לעניני אניות או לבית-הדין הכללי (הכל לפי הענין) כסכסוך הטעון הכרעה לפי פקודה זו, ואם חדל התובע מלמלא אחר אותה הודעה במשך שלושה חדשים למן מסירתה, כי אז ייחשב הסך שהציעתהו הרשות כנ"ל כאילו הסכימו עליו התובע והממשלה שהוא יהיה הפיצויים המשתלמים לתובע לפי הפקודה הזאת, אלא אם יושב בעצם הסכסוך בינתיים, בין התובע ובין הממשלה. כדי להסיר ספקות, מכריזים בזה כי לצרכי סעיף זה תיחשב הצעה כהצעה מותנית, אך ורק בגלל היותה ערוכה בכפוף להבאתם בחשבון או החזרת-תשלומם של כל מפרעה או תשלום אחר, שניתנו בגין הפיצויים".

[3] כדברי כב' השופט גרוניס בפסק הדין בעניין ארידור בעליון (ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה), שם נקבע אמנם, כי, באופן עקרוני, חל חוק ההתיישנות על תביעות לפיצויי הפקעה מרשות מקומית, אולם ניתן ללמוד כי לא בהכרח ראוי שתועלה בעניין הפקעות שנעשו על ידי המדינה: "דומה, שבמקרה של פיצויי הפקעה מתעצמת אותה תחושה של אי-נוחות בשל כך שהרשות הפקיעה את קניינו של הפרט ובהמשך היא מבקשת לדחות תביעה לפיצויים מטעמי התיישנות. ביטוי לאי-נוחות זו נמצא באמירה: "ההפקעת וגם לא שילמת?" (ראו, מאמרם של עורכי הדין אברהם סימון ואלון קפלן הנזכר בפיסקה 27 לחוות דעתו של חברי המישנה לנשיא). יחד עם זאת נזכור, כי במקרה דנא חובת הפיצוי איננה מוטלת על המדינה, אלא על הרשות המקומית (ואילו כאשר עסקינן בהפקעה לפי חוק התכנון, על הוועדה המקומית לשאת בתשלום). מצד אחד ברור, כי במקרה הרגיל קיים פער כוחות בין הרשות המינהלית (הוועדה המקומית או הרשות המקומית) לבין הטוען לפיצויים. מצד שני, אין להשוות בין כוחותיה ומשאביה של המדינה לאלה של רשות מפקיעה שהינה רשות מקומית או קשורה ברשות כאמור (כוונתנו לוועדה מקומית). די להעיר בהקשר זה, כי מן המפורסמות הוא שמצבן של חלק מן הרשויות המקומיות איננו שפיר, בלשון המעטה", וגם דבריה של כב' השופטת (כתוארה אז) ארבל בפסק הדין: "אכן, הימנעותה של רשות ציבורית מלשלם לאזרח את אשר היא חבה לו, תוך הסתמכות על טענה פרוצדוראלית, אינה מתיישבת, על פניה, עם עקרון ההגינות שהרשות מחויבת בו או עם עקרון שלטון החוק לו היא כפופה. מסיבות אלו, קרוב להניח, קבע היועץ המשפטי לממשלה (כתוארו אז) ח' כהן, הנחיה לפיה לא תעלה המדינה טענת ההתיישנות ללא אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. הנחיה זו משלה בכיפה משך שנים ולאחרונה עברה שינויים, אולם גם היום, במקרים רבים נמנעת המדינה מלהעלות טענה של התיישנות, כפי שציין בא כוח היועץ המשפטי לממשלה במסמך עמדה שהגיש במסגרת הליך זה."

[4] ראו ה"ש 2 לעיל.

[5] בג"ץ 256/72 חברת החשמל למחוז ירושלים בע"מ נ' שר הביטחון, פ"ד כז(1) 124, 136; בג"ץ 10104/04 שלום עכשיו - שעל מפעלים חינוכיים נ' הממונה על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, פסקאות כ'-כ"ג.

[6] ראה ה"ש 5 לעיל.