הציטוט שלהלן מתוך כתב טענות שלי שהוגש לערכאות – מותר השימוש ובאחריות המשתמש
א. קביעת
ביהמ"ש קמא השגויה בנוגע ליתרות ולסכומים
1.
ראשית, שגה
ביהמ"ש קמא כשהתעלם מהתחשיבים, והראיות לגבי החוב המותר: לכתב התביעה
(מ1) צורפה חוו"ד כחלק "בלתי
נפרד", לפיה גם אם היו מתקיימים התנאים חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות,
תשנ"ג-1993 ("החוק") לפירעון מוקדם ולחיוב בריבית פיגורים
מקסימאלית מותרת היה הפער בין הסכומים שהוצגו ונגבו לפחות ------. לתצהירי התובעת
(מ2) אף צורפה חוו"ד רו"ח (עליה נחקר)
לפיה ההפרש לא פחות מ-- ₪.
מנגד, ובניגוד למשתמע מפסה"ד, לא הוצגו חשבונות פיגורים המציינים
שיעור ריבית – כעולה מהפרוטוקול (מ3) העדה לא ידעה להסביר (פ' ע'60-62), ה"תוכנה"
ככל שיש כזו כלל לא ערוכה לרכיב ה"מע"מ" וחלק מהחישובים בכתב יד (מ4
–תצהירי הנתבעים בבימ"ש קמא במוצג 18). שגה ביהמ"ש קמא גם בתיאור
העובדות שכן, אין חולק כי בשלושת החודשים הראשונים פרעה המערערת מספר תשלומים
בסך ----- ₪ (שם).
שנית, ההפרש שהוכח ממילא לא יכול לפחות מההפרש בו כבר הודו למעשה הנתבעים בסך יותר מ- ------ ₪ קרן בלבד (סעיף 5.6.4 לסיכומי התובעת כ-מ5), ואותו "הסבירו" כדלקמן:
א. "עמלת הפירעון" בסך-----₪: בכתב התביעה
נתנה התייחסות לטענה בנוגע ל"עמלת פירעון מוקדם" (מ1- ס' 59, 11,
12, 109, 108) ונטען כי לא ניתן להבין
מקורה ושיעורה מנוסח ההסכם והתכתובות שצורפו "בפתיחת תיק ההוצל"פ" וכך
גם בחוו"ד הח"מ כחלק מהתביעה ובס' 55 לתצהיר
התובעת (מ2). כן נטען, כי כל טענה בקשר לאותה "עמלה" משמעה הפרת
חובת הגילוי והטעיה ועבירה על מגבלת הריבית שבחוק. צדק בית המשפט קמא הנכבד
כשפסק (לבסוף) כי מדובר בריבית פיגורים שהוחבאה וכי יש להשיב את הסכום שנגבה
כ"עמלה", אולם מצב הדברים המדויק שהוכח הינו שהמשיבים
ביקשו ל"הבטיח", גביית ריבית פיגורים חודשית נוספת קצובה ומדודה של
2% (ושנתית כוללת- 38%), בניגוד לשיעור הנקוב והמוצג (גם במ4 מוצג 3)- ובניגוד לאופי הבטוחה,
וערכו לשם כך, נספח עלום שאמור היה להרחיק אותם מהספקטרום המעין
פלילי במידה והפרשי הגבייה יתגלו.
ביהמ"ש קמא גם לא התייחס לעובדה שהנספח לא הוצג
בפני רשמת ההוצל"פ עד לאחר סיום הליכי המימוש וה"גביה"
ומשצורף לבסוף בתצהירי הנתבעים סבר (פ' ע' 144 - 145) כי על המערערת (ולא המשיבה)
חובה להביא ראיה לכך שהנספח (מ13) לא צורף לבקשת הביצוע שאף היא
"הושמטה" מהתצהירים. שגה ביהמ"ש קמא (שכן השמטות בתום לב לא סביר
שיקרו שוב - פ' ע' 143), אולם מבוקש לאפשר להציג את בקשת הביצוע גם מכח הסיפא לתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984
(להלן: "תקסד"א") בהיעדר נזק
ראייתי או דיוני.
ב."רכיב המע"מ" ב
סך--:
טענו המשיבים בתצהירם
(מ4 בסעיף 18) כי יש ל"הסבירו" כרכיב מע"מ כולל אותו גבו בנוסף
לריבית ההסכמית שעמדה על הריבית החוקית המקסימאלית (---₪ מתוכו 54,669---₪ כבר
כלול ב"עמלת הפירעון המוקדם" (מ39 במ4)). המערערת טענה (בין היתר
במסגרת חוות הדעת שהינה חלק מכתב התביעה) כי לא הייתה כל תכלית לרכיב זה מלבד
ניסיון לעקוף את מגבלת הריבית המקסימאלית שבחוק (ובהסכם) וכי ממילא לא ניתן
לעקוף את המגבלה באמצעות הוספת רכיב המכונה "מע"מ" (מה גם
שמדובר ברכיב המנוגד להוראות חובות הגילוי שבחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 שדינו
בטלות). זאת ועוד, כי משמעות הודאת המשיבים
הינה שבפועל "חויבה" המערערת בסכום גבוה מ- ---₪ שכן עסקינן בריבית
דריבית ואם בתקופה מסוימת התווסף רכיב לא חוקי הרי שבתקופה עוקבת נצברה ריבית
חוקית בטלה על אותו רכיב.
ג."רכיב ההוצאות שלא
דווחו" בסך ----: המשיבים טענו בתצהיריהם (מ4) כי יש להסבירו כרכיב
הוצאות משנת 2012 בנוגע לפינוי דירת המערערת אשר לטענתם לא דווח במסגרת תיק הכינוס
(הגם שהוצאות אחרת דווחו). המערערת טענה ארוכות (מ5 ס 5.5) כנגד
"הסבר" זה ובתמצית: א. באופן עקרוני לא יכולה להיות למשיבה שום
נגיעה להוצאות הנטענות, זאת מפני שככל שהוצאו הוצאו על ידי הכונס
ה"בלתי תלוי" אשר כבר קבל את החזר הוצאותיו בתיק הכינוס בהתאם להחלטות
"חלוטות" (הכונס עצמו טוען להפרדה ואם מסיבותיו שלו (כגון הסתרת
הפינוי ללא אישור ועתירתו לשכר טרחת כונס תוך הצגת ניהול "יעיל") בחר
להצניען ולא לבקש אישור/החזר להן במסגרת דו"חותיו
הרי שלא יכול לעשות זאת בשם המשיבה לאחר שהוגשה חוות דעת בניסיון להסביר את
פערי הגביה). ב. הפעם הראשונה בה טען הכונס להפרש זה בניסיון להסביר את
הפרשי הגבייה הייתה כבר בשנת 2014 (שנתיים לאחר ההוצאות ולאחר שכבר הוגשה חוו"ד הח"מ) ובאותו מועד עוד היו כספים בקופת
הכינוס כך שיכל לקבל החזר "הוצאות" לו באמת האמין בזכותו לכך (מ2
-נס טו') ג. אם בית המשפט הנכבד קמא היה בוחר לבחון ולדון בכל ההוצאות
שהוסתרו במקום רשמת ההוצל"פ (שלא עשתה כן) אז היה נוכח שבאופן עקרוני
לא הייתה הצדקה להוצאות פינוי מפני שלא ניתנה הודעת פינוי כדין למערערת ואם הייתה
ניתנת כזו בוודאי שלא היה צורך בתשלום ההוצאה (מ6 -מוצג 73 לתצהירי משיב 3
עמ' 5, 34 ו-מ5 ס' ). ד. ההוצאות ממילא שקריות ומנופחות ואף כוללות ----
הנה כי כן, המשיבים,
בניסיון להסביר את הפער, כבר "אמצו" למעשה את חוות הדעת שהוגשה
ולאחר דחיית טענותיהם כמתבקש, נותר כביכול פער של ----בלבד
4.
שלישית, במצב הדברים
שהוכח (ולאור הפרשי הסכומים דלעיל), ניתן גם וצריך היה לבטל את כל הריביות כפי
שהתבקש ביהמ"ש (מ1 -ס 11 ו- 112), (או מיוזמתו מכח החוק) ולהורות על השבה נומינאלית בדומה לפסיקות רבות
אחרות בעניין החוק (למשל מ5 ס' 10)- גובה ההפרש: 6------ויודגש,
כי המערערת עתרה ושלמה אגרה.
5.
לחלופין, ביטול כל
הריביות ממועד העמדת ההלוואה לפירעון "מוקדם" בשל כך שהתובעת הייתה
פורעת את ההלוואה לו היו מוצגות לה היתרות הנכונות (----(מ1 ס' 113.3) = -----₪.
6. לחלופי
חילופין, המדובר
במקרה חריג של הלוואה חסרת סיכון
כך שהריבית צריכה הייתה להיות נמוכה אף מזו של משכנתא סטנדרטית (פ' עמ' 66-67
וביהמ"ש הכיר בכך לבסוף בסעיף לפסה"ד 34). על כן, ובהתאם לפסיקה (מ5
10.3) על ביהמ"ש היה (גם ע"פ סמכותו שבחוק וגם כפי שהתבקש (בכתב התביעה ובחוו"ד כחלק ממנו) להורות לפחות על ביטול תוספת
הפיגורים (בסך --- ₪ מ5 ס' 10.5) כך שבפועל סכום הפער הינו --- ₪.
ב. קביעת
בית המשפט הנכבד קמא השגויה בנוגע לשיעור הריבית על סכום ההשבה
7.
מן הדין שאי
השבת הסכום, חרף המצב בו נותרה המערערת, תעלה למשיבה בסנקציה של לפחות ריבית
פיגורים חוקית מקסימאלית, וזאת בדומה לפסיקות רבות אחרות (מ5 פרק ה'). זהו
עניין המשתלב גם במדיניות החוק, וגם לא יתכן שהמשיבה – חברת הלוואות - תעשה עושר ולא במשפט על חשבון המערערת בדמות
הפרש הריבית שגובה מלקוחות על הסכום. המערערת עתרה לכך (מ1 ס' 113.4)
ולביהמ"ש הסמכות לעשות זאת גם "ביוזמתו".
ג. קביעת
בית המשפט הנכבד קמא השגויה בנוגע לנזקי
הגבייה והכינוס הישירים
8.
ביהמ"ש
קמא פסק (סעיף 42) כי אין לפצות בגין נזקי הכינוס שכן התובעת לא
"הוכיחה" שהיה ביכולתה לפרוע את ההלוואה. בעשותו כן התעלם לחלוטין
מהטענות שבסיכומים ובתביעה ומהעובדות המיוחדות שלהלן:
9.
ראשית, יותר מסביר
מאוד להניח שהמערערת לא הייתה מתקשרת עם המשיבה אם הייתה יודעת שתגבה ממנה
ריבית לא חוקית של 38% לשנה, שכן הייתה לה בטוחה טובה מאוד וחוב נמוך מאוד (מ1
ס' 111) (ולעניין זה המחוקק אף קבע כי ההליך בוצע על יסוד "הטעיה וחוסר תום
לב" (ס' 4 לחוק – מ5 ס' 7.3)).
10. שנית, כעניין של מדיניות כללית ונסיבות ספציפיות, נטל
"ההוכחה" כלל לא על המערערת כאשר:
א.
התברר והוכח כי המשיבה השתמשה בזכויותיה לא על פי ההסכם וחוק (בפער גדול
מאוד בסכומים);
ב.
למשיבה כלל לא היה צורך תזרימי במימוש (יתרת עו"ש של 2 מיליון ₪
והודאת בעל דין (פ' ע' 97 ש' 1-7), ולאור שווי הנכס למול החוב גם אם היו ממתינים
25 שנה ההלוואה הייתה צוברת ריבית חוקית מרבית ללא סיכון. ייתכן וזכותה של
המשיבה הייתה לעמוד על "זכותה", תוך התעלמות מהצד שכנגד, אולם
מובן כי משהתברר, כי כלל לא הייתה לה זכות הדבר יעמוד לחובתה, לפחות בנוגע
לנטל להוכחת תרחישים היפותטיים;
ג. מה גם שהתברר ונטען בדיון (פ 'ע' 103
ש' 22-25), כי הסיבה לחיפזון שבמימוש הנכס הייתה הפחד, כי
"העמלה" המדוברת כביכול תתאפס בחודש ה- 37 להלוואה (ולכן חובה של
המערערת יקטן בחצי מיליון ₪) – אותה "עמלה" שנפסק כי היא ריבית מוסווית.
במילים אחרות: התברר כי הנכס מומש במועד שמומש (ולא מאוחר יותר) בכדי לגבות ריבית בלתי חוקית מקסימאלית! ומשזו הוכחה ככזו
ובוטלה ברי כי אין כל שאלה!
ד.
החוק והפסיקה קובעים איזון שונה ומיוחד בין המלווים לווים וכך למשל במקרים של הפרת
חובת הגילוי תידחה תביעה גם במחיר "תוצאה בלתי צודקת". והאנלוגיה
ברורה במקרה של ספק (מ5 ס' 30).
על
כן על המערערת לא היה מוטל להוכיח דבר שאינו אפשרי בהכרח ואין גם צורך
לדרוש זאת ממנה.
11. שלישית וחשוב יותר, ממילא כבר
הוכח כי למערערת הייתה יכולת כלכלית לפרוע חוב קטן יחסית –אין מדובר
בנסיבות של זוג צעיר עם הון עצמי נמוך הנוטל משכנתא. למערערת היה נכס יוקרתי
"נקי" (לא ממושכן) לעומת יתרת הלוואה בסך כ- 400 אש"ח–
הון עצמי של מיליונים - וסביר להניח כי היו רבים אשר היו עומדים בתור להלוות לה
בריבית חוקית מקסימאלית (ופחות מזה) ביודעם כי הריבית מובטחת לשנים רבות
מאוד.
למעשה, המערערת אף מצאה "יכולת כלכלית"
שכזו – מלווה שיפדה גם את הסכום המנופח הכפול - אולם עד שהגיעה עמו לסיכום כבר
הוכרז קונה "תם לב" ובגין כך בקשתה לעיכוב נדחתה (מ6 – במ 95). ברי ופשוט כי אם הסכום היה קטן בחצי היה קל יותר
למערערת לאתר מלווה במסגרת הזמן הנדרשת (אותו מלווה אף "זומן"
(כביכול) לדיון לבקשת המשיב 3 אלא משזה התייצב בחר שלא לחקור אותו) והפסיקה אף
הכירה בכך שבנסיבות בהן התברר כי היתרות נמוכות משהוצג יש לאפשר ארכה (בת כמה
חודשים) לחייב לאתר מלווה אחר (מ5 31.11).
12. רביעית, הוכח כי היו ניסיונות למנוע את ההליך והמערערת אף
ביקשה להגיע להסכמה בנוגע למועד פירעון דחוי אלא ש: "נוכח גובה החוב
לא הצליחו הצדדים להגיע להבנה ביניהם וממילא זכות הנושה להמשיך במימוש"
(מ2 33.5 ומ6 – מ 36) – ברור כי הדרישה שהוצגה הייתה המכשול
"להבנה" ולהימנעות מסיכול הכינוס במועד.
13. חמישית, המערערת כלל לא
נחקרה שתי וערב כלל על הצהרותיה המפורשות בנושא (למשל מ2 ס 64), ודי
בכך.
14. אם לא די באמור לעיל, עם הגשת
הסיכומים הוגשה בקשה לצרף ראיה: ------ויודגש- אי צירוף הראיה אינו
"מחדל" ובאותה מידה שנתגלתה, יכול שלא הייתה קיימת כלל! והדבר לא
משנה! לא ניתן להוכיח תרחישים היפותטיים. העתק הבקשה וההחלטה מצ"ב
(מ7) וככל שנותר ספק מתבקש ביהמ"ש
להתיר צירופה לחלופין גם מכח הסיפא לתקנה 457 לתקסד"א.
ד. אמירת
בית המשפט הנכבד השגויה בנוגע לגובה נזקי הגבייה והכינוס הישירים
15. נזקי הכינוס אינם מתמצים ב"הוצאות הגביה
ושכ"ט הכונס" (ס' 42 לפסה"ד) וכוללים גם את הנזק שבמימוש
המהיר, ואת הוצאות המשפט, הטיסה והאחסנה - נזקים אדירים שגרמו המשיבים כלאחר יד
וללא כל צורך (מלבד האינטרס החזירי שבהבטחת "עמלה" בלתי חוקית ובהשאת
שכר טרחת כונס) ואשר עליהם המערערת אף לא נחקרה. יודגש שוב, המערערת לא
מתכוונת לעתור לאיין החלטות אלא שמשעה שהוכח כי לא היה מקום ל"עמלה"
ולהליך כולו זכאית לפיצוי בגין כל הנזקים המפורטים בתביעה (מה גם שברור כי חלק
מההחלטות ניתן על בסיס הטעיה והסתרה-
למשל ת"א (שלום) 49046/05 - בי טו בי ואח' נ' אגשא פסקה 21).
16. המערערת זכאית לפיצוי עד שווי הדירה ללא הפחתת מימוש
מהיר. שווי זה (----- אז) למעשה נקבע על ידי כב' הרשמת אלא שקבלה את
טענת המשיב 3 להפחתת 15% בגין מימוש מהיר בהליכי כינוס (מ6 מ45,
מ85). מה גם שאותו שמאי מטעם הנתבעת העריך את הדירה עבור הכונס כשווה 7.7% יותר משמאותו הקודמת (מ4 במ6). בעוד שמן המפורסמות שבאותן שלוש
שנים עליית מחירי הדיור שברה שיאים והרקיעה לעשרות אחוזים. הח"מ גם הפנה את ביהמ"ש
לשוני במתודולוגיה בין חוות הדעת של אותו שמאי (הפעם מטעם הכונס ("חוות
הדעת השמאית" - מ6 מ46)) ולכך ש"הזוכים" "נלחמו"
לקנות את הדירה במחיר העולה על "שווי שוק".
17. שגה ביהמ"ש קמא כשהורה (פ' ע'
55) על הוצאת חוות הדעת השמאית (בשל איחור קל בהגעה של נותן חוות הדעת) משום
שנועדה בעיקר להסיר ספק בנוגע למניעיו ומעשיו של המשיב 3, ובפרט שכלל לא ביקש
לחקור את המומחה (אף טען שלא שם לב להימצאותה פ' ע' 53 ש' 5) - ביהמ"ש
הנכבד מתבקש לאפשר צירופה ו/או חקירה.
ה. קביעת
ביהמ"ש קמא השגויה בנוגע לעוגמת נפש
18. שגה ביהמ"ש הנכבד קמא כאשר פסק שהמערערת אינה זכאית
לפיצוי בגין עוגמת נפש בשל כך שפגרה בתשלומי ההלוואה – המערערת תטען, כי העובדה
אינה רלוונטית ומדובר באמת ובתמים בסכום שהוא נמוך לאור מה שעבר עליה בשנים
האחרונות – הן נזקים ישירים והן עקיפים הקשורים בהליך הכינוס ובניהולו.
ו. קביעת
ביהמ"ש השגויה והלא מנומקת בנוגע לחבותו של נתבע 3
וההשתקים
19. סיכום טענות המערערת כלפי משיב 3 (בהן בית המשפט הנכבד
קמא נמנע מלדון) ופסיקה תומכת הובאו באריכות בסיכומים (ואינן כבולות במעשה בי דין)
ועיקרן (ואין בהן שום הרחבת חזית), כך:
20. קיים __________
כנטען בפירוט (מ5) אין כל ערעור על החלטה
חלוטה או חסינות לנתבע 3 ולעניין זה ביהמ"ש הנכבד מופנה גם לפס"ד (שלום)
ת"א 1061-03-16 קלמן נ' י אגם ואח', מימים אלה (27.5.19), וההפניות
לעניין נסיבות דומות.
אחריות על פי
חיקוק -המשיב 3 אחראי על הפינוי גם אם זה נעשה בחריגה
מהרשאה, זאת מכח ס' 54 לחוק ההוצאה לפועל,
תשכ"ז-1967 והחריג שבס' 15 לפקודת הנזיקין לא חל
(חל ס"ק 4). ביהמ"ש הנכבד קמא הופנה לפסיקה
מנחה (מ5- ס 44.11.6). המשיב 3 גם לא יכול לטעון למחדלי חברת האחסנה שבחר לאור
הוראת סעיף 7(א) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967. משכך, שגה ביהמ"ש קמא כאשר
טעה לסבור כי המשיב 3 פטור מאחריות משעה שהאציל סמכויותיו לקבלן משנה הקשור אליו
ועובד עמו שנים רבות (מ6 מ44), ובפרט כאשר לא נכח בפינוי. כמו-כן, העובדה
שהמערערת ממשיכה, בלית ברירה, ל"השתמש" בשירותי חברת האחסנה אינה
רלוונטית.
______-
ז. קביעת
ביהמ"ש הנכבד השגויה בנוגע לחבותו של נתבע 2
21. צדק בית המשפט קמא כשפסק כי "אופן פעולת הנתבעת 1
בניסוח הסכם ההלוואה וגביית "עמלת הפירעון המוקדם" הייתה בהנחיית הנתבע
2" אולם שגה ביתר מסקנותיו בעניין זה שכן, כשיורדים לשורש
הדברים, אין עסקינן רק בחברה אשר עברה על
החוק וגבתה ריבית מופרזת אלא במנגנון שמהותו הפרה
במתכוון תוך הסתרה!
22. כן שגה ביהמ"ש קמא כאשר סבר שעילת התביעה
הינה כי המשיב 2 הינו "המנהל והבעלים" בעוד שנטען כי גם היה
אחראי על העברת היתרות המטעות (למשל, בתצהירו בפתיחת התיק כמפורט בחוו"ד הח"מ כחלק בלתי נפרד מכתב התביעה –עמ'
אחרון) ואף פנה בבקשה אישית (ס' 40 לכתב התביעה) בכתב שיפוי
אישי להעברת סכום מופרך של _____₪ (מ2 נס ו' ו-מ6 מ 49) ולמרות שידע
שאין כל "צמצום צבירת הריבית". זאת ועוד, שאף ענה כי הוא רואה עצמו
כאחראי (פ' ע' 107 ש' 16-20). מבלי לגרוע באמור שגה גם כשהתעלם מיתר
העובדות והראיות (מ5 פרק י' וההפניות לפרוטוקול) אשר מהווים תימוכין לטענה
שנטענה לפיה המשיבים פעלו כיד אחת באופן שיטתי בביצוע כל המעשים המפורטים בכתב
התביעה ובהפרת חובות חקוקות . שגה גם ביהמ"ש קמא הנכבד כשקטע ח.נ להוכחת שיטה בהליכים
אחרים ומודעות להפרה מכוונת של הוראות החוק (פ' ע 109) שכן בענייננו גם ניתן היה
לעשות שימוש בהוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין (מ5 שם).
בכל אופן, בנסיבות בוודאי לא היה מקום
לפסיקת סך 40 אש"ח הגם שלא יוצג בנפרד ולא הגיש
תצהיר נפרד (וסיכומיו השתרעו על עמ' אחד- מ8).
ח. התייחסות
לטענות הסרק שבערעורים שכנגד
23. "החיוב הכספי וגובהו" - המערערת התקשרה בהסכם
הלוואה בריבית חוקית מקסימאלית בהתאם לשיעור עלות האשראי המרבי (9.42%
פסה"ד ס' 11, כתבי ההגנה כ- מ9 ו-מ4) והדבר גם מן המפורסמות
(ילקוט הפרסומים) הנמצאות בידיעתו השיפוטית של בית משפט נכבד זה וגם בנספחי חוו"ד רו"ח במ2 (הודעה בי"פ
מ- 26.11.09). המערערת שכנגד טענה/הסבירה כי גבתה, בנוסף לסכום החוב
הכולל, סך של ------ ₪ כ"עמלת פירעון מוקדם" (בנוסף
ל"מע"מ" "ריבית פיגורים" וכד) ולכן לטענות השקריות של
המערערת שכנגד בקשר ל"חופש החוזים" "תום הלב"
"ההצדקות" "הסתמכויות על גביה" "נזקים" וכד', אין
גם באופן עקרוני מקום.
24. "היעדר פירוט בתביעה" - בענייננו המערערת הגישה
כתב תביעה מפורט להשבה ופיצוי, אליו אף צורפה חוו"ד
כחלק בלתי נפרד, ואפילו התייחסה לטענה בדבר "עמלה" (ס' 2א לעיל). לכן,
הערעור שכנגד בנושא זה אף הוא משולל כל יסוד, וזאת מבלי קשר לסמכות המיוחדת שבחוק
ולכך שמדובר בריבית פיגורים מוסווית. המערערת מתנגדת כמובן לטענות המשיבים המנסות
לשכתב את רכיבי תביעתה באמצעות הצגת טבלאות לא רלוונטיות.
25. "השתק שיפוטי ומעשה בי דין" -בענייננו לא יכול
להיות השתק שיפוטי בשל בקשה של המערערת לסלק את החוב שעדכן המשיב 3 בהוצל"פ
בכדי למנוע מכירת ביתה, ולא רק מפני שה"מסמכים"
אליהם מתייחסת המערערת שכנגד לא כוללים הודאה (אלא כפירה) או מפני שהכונס –
ב"כ דאז - טען בסעיף 23 לתצהירו (מ6), כי גובה החוב בתיק אינו מייצג
את הסכום הנכון, או מפני שהוכחה הטעיה, אלא ובעיקר מפני, שבאופן עקרוני,
המערערת לא יכלה להיבנות מהטענות הנטענות כדי להשיג את מבוקשה (לא יכלה
להיבנות מכך שהחוב "גבוה").
26. בענייננו
גם לא יכול להיות מעשה בי דין בשל אי הגשת "התנגדות" ולא
רק מפני שהמערערת הוטעתה ולא רק מפני שהחוק קבע הטעיה (ופסק הדין), ולא רק לאור ס'
10ב לחוק, אלא מפני שבנסיבות של שטר משכנתא המערערת אף פעם לא נדרשה
להתנגד לגובה החוב (בניגוד לטענה כי אין חוב). יתרה מזו, גם אם הייתה
המערערת נתבעת על חובה בבית משפט מוסמך, שלא בעניין החוק, לא היה יכול להיות השתק
לגבי רכיב שהמערערת טוענת כי הוא בעצם "עמלה" (ע"א 4576/17 Air Via
OOD נ' השטיח המעופף בע"מ – עליון).
27. "סמכותו העניינית
של בית המשפט" - המערערת לא עתרה לביטול המכר ולא כפרה בשטר המשכנתא.