הנוסח להלן מתוך כתב טענות שלי שהוגש לערכאות – השימוש בו מותר והאחריות על המשתמש

1.     החלטת בית הדין הנכבד קמא שלא לפסוק ריבית והצמדה מיום החבות

1.1.   המערער עתר בכתב התביעה לתשלום כל הסכומים שנתבעו בצירוף ריבית והצמדה מיום החבות ועד ליום התשלום בפועל (סעיף 1.3 לכתב התביעה). המערער אף הפנה בסיכומי טענותיו בתביעה לפסק דינו של בית הדין הארצי הנכבד בעניין ע"ע 184/03 עין בר מפעלי אפיה בעינת בע"מ - דוד יוסף וחזר וטען כי יש לשלם את הסכומים המגיעים לו בצירוף ריבית והצמדה מיום החבות (אמצע כל תקופה).

1.2.   המערער יטען, כי  על פי ההלכה ופסיקת בית הדין הארצי בע"ע 08/543 יעקב גולדזק– מפעלי מתכת קדמני בע"מ, מיום 2010.9.2 ;ע"ע 01/1454 משה אבו דרהם –מבטחים בע"מ, מיום 2002.12.12 – ובע"ע 131-07 גולדברג נגד התעשייה האווירית (פסקאות 18 ו- 19) הינו זכאי (בהיעדר טעמים מיוחדים, שממילא אף לא נטענו על ידי המשיבות) לתשלום כל הסכומים שנפסקו לזכותו בצירוף ריבית והצמדה מיום החבות (אמצע כל תקופה בקירוב) ומקו"ח לאור ההפרות כלפיו (שכן בית הדין הנכבד קמא אף פסק לו פיצויים לדוגמה בגין התנהלות משיבה 1).

1.3.   על כן, שגה בית הדין הנכבד קמא כאשר פסק כי הסכומים שנפסקו לזכות המערער (למעט "שכ"ט עו"ד") ישולמו בתוספת ריבית הצמדה מיום הגשת התביעה, וכאשר לא נימק החלטתו זו (שלא לפסוק ריבית והצמדה ממועד החבות) בטעמים מיוחדים. מבוקש אפוא להורות על תיקון פסק הדין קמא בנקודה זו ולחייב את המשיבה 1 בתשלום כל הסכומים שנפסקו לחובתה בצירוף ריבית והצמדה מיום החבות בפועל או אמצע התקופה, בהתאם לעניין.

2.     אי פסיקת פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד

2.1.   בכתב התביעה עתר המערער לפיצוי בגין כך שלא נמסרה לו הודעה לעובד בכתב על תנאי העסקתו, שכרו (שנפסק שאף השתנה במהלך תקופת העסקתו) והזכויות הנלוות (שלא שולמו לו).

2.2.   מנגד, בתצהיר העדות הראשית של נציג המשיבה 1 (המשיבה 2 כלל לא הגישה מטעמה) - מר אבי - בסעיף 15, נכתב כי המערער חתם על הודעה לעובד אשר צורפה כנספח בשפה הטיגרית וכי הוסברו לו תנאי העבודה והוא הבין אותם (בכתב ההגנה לא פורט מי מסר לתובע הודעה).

2.3.   לתצהירו זה צירף מר כהן מסמך חתום בשפה הטיגרינית (שכביכול נחתם על ידי המערער) וכן "תרגום" לא חתום לשפה האנגלית כאשר לא צוין מי תרגם כביכול את המסמך הנטען לאנגלית ומי מסר את ה"הסכם" לתובע. יודגש כי המסמך בשפה הטיגרינית לא גולה לתובע (צץ לראשונה בתצהירי הנתבעת).

העתק הנספח לתצהיר מר אבי – "ההסכם" צורף כנספח 6 להודעת הערעור.

2.4.   למערער, שלא חתם על המסמך, לא הוצג בחקירתו המסמך הנטען ומשום מה אף לא נשאל עליו ולא עומת עם הצהרתו כי לא נמסרה לו הודעה על תנאי העסקתו. כל שנשאל היה "מי קיבל אותך לעבודה?" וענה - "אבי" (ע' 9 ש' 20) . מנגד כאשר נחקר אותו מר אבי ונשאל האם הוא סיכם את תנאי העסקה והאם הוא החתים את המערער על ההסכם הנטען, השיב, פעמיים, כי "אני לא זוכר. או אני או אורי" (ע' 11, 6- 13). אורי, למותר לציין, לא העיד מטעם המשיבות.

העתק הפרוטוקול צורף כנספח 4 להודעת הערעור.

2.5.   למרות זאת (התחמקות והיעדר עדות מגוף ראשון על חתימת המסמך כביכול או מסירתו) ולמרות שהמסמך העלום והמוכחש כלל לא תורגם ולא ברור תוכנו, ולמרות שעל פי פסיקת בית הדין הנכבד קמא בנוגע לשכר בפועל ולזכויות הסוציאליות, "הסכם זה" כלל לא יכל לשקף את שכר המערער המוסכם עמו (שהרי פסק כי שולם לו שכר נטו בתעריפים אחרים לחלוטין מהנקובים שהשתנו ואף עודכנו) ולמרות שממילא גם ה"תרגום" בשפה האנגלית אינו מכיל את הפרטים הנדרשים בהודעה כאמור, פסק בית הדין הנכבד, בכל זאת, בהסתמך על "הסכם" זה, כי לתובע נמסרה הודעה על תנאי העסקתו כמצוות החוק.

2.6.    המערער, יטען, כי בפסיקתו זו נקלע בית הדין קמא לכדי טעות נוספת ומכל אחת מהסיבות לעיל, שתפורטנה להלן היה עליו לפסוק, כי לא נמסרה לתובע כל הודעה לעובד על תנאי עבודתו ובוודאי שלא כמצוות תקנות הודעה לעובד (תנאי עבודה) (צורת הודעה ופרטיה), תשס"ב-2002 ואף כי בשל כך הופרו זכויות התובע ונקלע לסכסוך ארוך עם המשיבה:

2.7.   ראשית: שגה בית הדין הנכבד קמא כאשר פסק, כי היה על התובע לערוך "חקירה ראשית משלימה" שכן המערער כבר העיד כי לא נמסרה לו הודעה לעובד ותבע בגין כך פיצוי (ועל כן לא נדרש לחקירה ראשית משלימה מטעמו).

2.8.   כמו-כן, גם אם צדק בית הדין קמא בהחלטתו להכשיר הצגת המסמך שלא גולה בשלב מאוחר, הרי שעדיין על המשיבה הייתה מוטלת החובה לביצוע שלושה דברים מצטברים נוספים בכדי להוכיח את שמוטל עליה: א. לחקור את התובע על טענתו והצהרתו (באמצעות עימות עם המסמך (שהוצג מאוחר) או למצער על ידי כל שאלה אחרת בנושא (שכן הימנעות מחקירה נזקפת לחובת המשיבה)), ב. להתמודד כראוי עם חקירה נגדית בנושא, ו- ג. להציג מסמך העונה על הגדרות החוק הפסיקה ולהוכיח מסירתו לתובע.

2.9.   ובענייננו: א. המשיבה נמנעה בכוונה מלחקור את המערער ו/או לעמתו עם המסמך הנטען שהוצג באיחור ב. כאשר נשאל מר כהן - שקיבל את התובע לעבודה והצהיר על המסמך - האם החתים את התובע על המסמך ענה, מסיבותיו שלו, פעמיים– "אני לא זוכר" ג. לא צורף כל תרגום של המסמך הנטען (ובוודאי לא בשפה רשמית במדינת ישראל) ולא ברורה מהותו.

היינו - המשיבה נכשלה ונמנעה מכל  אחד מהדברים הנ"ל!

2.10.     יש לציין, כי בית הדין האזורי (מותבים אחרים) פסק בעניין זה כנגד המשיבה אף בנסיבות מובהקות הרבה פחות (מהמתואר לעיל) ולכן המערער יטען כי היה עליו לפסוק מקל וחומר גם בעניינו שלו (שכן לא בכדי נמנעה והתחמקה המשיבה בנושא).

כך, למשל, בסע"ש 33235-07-14 AWET  נגד טוטאל פתרונות בע"מ נפסק, כי:

 " בעניינו, לא הוצג בפנינו תרגום של המסמך לגביו נטען כי מדובר בהסכם העבודה שנערך לתובע ונחתם על ידו על כן , לא ניתן לקבוע האם המסמך כולל את פירוט תנאי עבודתו של העובד כנדרש בחוק הודעה לעובד, אם לאו. לפיכך, אין בידינו לקבוע כי התובע קיבל הודעה על תנאי עבודה כנדרש וזאת אף מבלי שנידרש לשאלה האם התובע אכן חתם על המסמך".

ובסע"ש 46834-10-14 HAGOS MEDHANI נגד טוטאל פתרונות בע"מ נפסק, כך:

"לטענת התובע לא ניתנה לו הודעה בדבר תנאי עבודתו, על כן זכאי הוא לפיצוי בסך 2,000 ₪ בגין רכיב זה. כן נטען כי החתימות המופיעות על גבי הסכם העבודה אשר צרפו הנתבעות (נספח ג' לתצהירי הנתבעת 1) הודבקו על גבי המסמך וכי נציג הנתבעת, מר אבי כהן, לא ידע להשיב בחקירתו מי תרגם את המסמך משפת התובע לאנגלית... הנתבעות הציגו את נספח ג' המהווה לטענתן הסכם עבודה אשר נחתם בין הנתבעת 1 לבין התובע בשפתו...הוצג בפנינו הסכם המפרט את תנאי עבודתו של העובד, בתיגרינית (שפת האם של התובע) וכן תרגום של ההסכם לשפה האנגלית (נספח ג' לתצהירו של אבי כהן, נציג הנתבעת)...מעיון בהסכם בשפה התיגרינית, עולה כי מצוין בו תאריך חתימה- 15.8.11 וכן חתימתו של התובע מופיעה הן על גבי גוף ההסכם והן על גבי הנספח להסכם...יחד עם זאת על אף שהוכח בפנינו כי התובע אכן חתם על נספח ב' להסכם, לא ניתן לדעת מה כתוב בהסכם זה והאם הוא עונה על דרישות החוק... לתצהירו של מר כהן צורף הסכם באנגלית וכן הסכם בשפת התובע ביחס אליו נטען כי מדובר בהסכם עבודה אשר נערך לתובע (נספח 2 לתצהירי נתבעת). מעיון במסמכים אלו עולה כי לא ניתן לדעת האם מדובר באותו מסמך, שכן הנוסח המתורגם לשפה האנגלית אינו חתום ואינו נושא תאריך...לעניין זה לא היה בפי מר כהן מענה, מדוע לא צורף אישור נוטריוני המאשר כי הכתוב בחוזה בשפת התובע זהה לחוזה המתורגם וכן לא ידע מר כהן להשיב מי תרגם לתובע את המסמך לאנגלית (עמ' 26 לפר' ש' 23-31). בהתאם לכך, לא ניתן לקבוע האם המסמך כולל את פירוט תנאי עבודתו של העובד כנדרש בחוק הודעה לעובד, אם לאו. . לאור האמור לעיל, אין בידינו לקבוע כי התובע קיבל הודעה על תנאי עבודה כנדרש ומהו אותו מסמך עליו חתם התובע."

2.11.   על כן יטען המערער, כי שגה בית הדין הנכבד קמא בנקודה זו (ויודגש, אין מדובר בערעור על ממצאי מהימנות או עובדה גרידא כי אם בערעור על מסקנות[1] בית הדין נכבד קמא המבוססות על מסמך בכתב המוצג לפני בית הדין הארצי נכבד (נספח 6 להודעת הערעור) וכאשר מדובר גם למעשה בהתעלמות מעדות התובע שכלל לא נסתרה[2]).

2.12.   שנית: בכל אופן (גם אם הייתה המשיבה מוכיחה כי המערער חתם על ההסכם הנטען), הרי משנפסק (על ידי בית הדין הנכבד קמא), כי תנאי העבודה לא היו בפועל אלה הנקובים בו (נדחתה גרסת המשיבה באשר לשכר התובע וכד') אזי פשיטא, כי ההודעה הנטענת לא יכולה להיות הודעה כמצוות החוק.

2.13.   בית הדין הארצי כבר הבהיר בעניין  קלרה שניידר (צוטט בכתב התביעה)[3] על חשיבות ההודעה בכדי למנוע מחלוקות ואף קבע, כי:

 "מסירת הודעה בעל פה על תנאי העבודה, אין בה כדי לייתר את החובה הכלולה בחוק להודעה מפורטת בכתב, ואין בה משום טענת הגנה המצדיקה אי פסיקת פיצוי כספי בגין הפרת החוק...".

2.14.    בהתאם לכך פסקו בתי הדין למשל (בעניין קריף[4]), כי:

"בענייננו, אכן נערך הסכם עבודה בין הצדדים אלא שהנושא העומד להכרעה בתיק זה, היינו האם העמלה הינה בגין עיסקאות חדשות או גם מתמשכות, לא נכתב דבר בהסכם... מצאתי, כי כאמור לעיל, הנתבעת פעלה שלא על פי חוזה ההעסקה ובניגוד לסעיף 5א להסכם, לא מסרה לתובע בכתב את מבנה העמלות ומדיניות החברה – מה שהוביל למעשה לחוסר בהירות ולתביעה דנן. זאת ועוד. מכח סעיף 5 (ב) לחוק הודעה לעובד, רשאי בית הדין בנסיבות מסויימות לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק מקום בו לא נמסרה הודעה על פי חוק זה לעובד...בהתחשב בנתונים דלעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי כאמור בסך של 10,000 ₪."

ובסע"ש 19712-07-16 סבהטו נגד ת.מ.ר אקולוגיה בע"מ (20.4.17) בנסיבות דומות ובתקופת העסקה קצרה יותר, נקבע כי:

"בענייננו, לתובע נמסר חוזה העסקה, אולם זה לא שיקף את תנאי עבודתו בפועל כמפורט לעיל. בהתחשב בכך מחד גיסא ובתקופת העסקתו הקצרה מאידך גיסא, הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה בסך 2,500 ₪."

ובד"מ 11462-02-16 BERKAI נגד סופר טאנל קאר ספא בע"מ:

"זאת ועוד, מעיון באותו הסכם עולה שאין בו כל פירוט אודות גובה שכרו של התובע, ושיעור ההפרשות המצוינים בו הינם לפי הפרשות החובה שהיו נהוגות בשנת 2013, בעוד שהתובע עבד בשנת 2015. דהיינו, בכל מקרה אותו הסכם, אף אך היה נערך בשפה המובנת לתובע, ונחתם על ידי התובע, לא היה בו כדי לקיים את הוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002."

2.15.   היינו- משנפסק כי תנאי העבודה היו שונים מאלו שנטענו על ידי המשיבה היה הכרח לפסוק כי אכן לא נמסרה לתובע הודעה על תנאי העבודה.

2.16.   שלישית, משנפסק כי שכרו של המערער עודכן פעמיים במהלך תקופת העסקתו, ממילא הייתה חובה ל"עדכן" את ההודעה ככל ש"הייתה" וככל ש"נמסרה" (ס' 10.2 לתביעה) וזאת בוודאי לא נעשה (משנפסק כי תלושי השכר של המערער לא שיקפו את השכר בפועל הרי שאין מדובר ב- "שינוי המופיע בתלוש השכר של העובד" ואין המדובר בחריג בסעיף 3 (3) לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002)).

2.17.   לכן, מכל אחד מהנימוקים שלעיל ומקו"ח משקלם המצטבר יטען המערער כי הינו זכאי למלוא הפיצוי לדוגמה שנתבע על ידו בסך 5,000 ₪ ובתוספת ריבית והצמדה – פיצוי מדוד וסביר בנסיבות החמורות כפי שהתבררו.

3.     החזר "דמי ביטוח" שנוכו משכר המערער

3.1.   בכתב התביעה טען המערער כי נוכה משכרו בכל חודש סך מדויק של 100 ₪ בכל חודש בגין "דמי ביטוח" וכי סכום זה נוכה שלא כדין, כך שלכל היותר היה על המשיבה 1 לנכות סך של 25 ₪ (שליש מסכום של 75 ₪ - שהינו עלות ביטוח רפואי מקובלת לחברות מסוג זה).

3.2.   המשיבות נמנעו מלהביא ראיות או אף להעלות טענות באשר לגובה הסכום ששולם עבור התובע בפועל לביטוח רפואי או עבור עובדים אחרים, ככל שבכלל שולם.

3.3.   חרף זאת פסק בית הדין הנכבד קמא כי אין להשיב לתובע את הסכומים שנוכו (סעיף 34 לפסק הדין) וזאת בהתבסס על אותו "הסכם" שצורף לתצהירו של מר כהן.

3.4.   המערער יטען כי גם בנקודה זו נקלע בית הדין הנכבד קמא לכדי טעות וזאת מכל אחת מהסיבות שלהלן:

3.5.   ראשית,  האמור בסעיף  לעיל לעניין עצם אי קיומו ותוכנו של "ההסכם" בשפה הטיגרינית יפה גם לעניין זה וממילא בהיעדר הוכחה להסכם כאמור יש לתקן גם את קביעת בית הדין הנכבד קמא בנושא זה.

3.6.   שנית ומבלי לגרוע באמור, גם מעיון באותו "תרגום" לא חתום לשפה האנגלית עולה כי התובע לא הסכים כביכול לניכוי סך של 100 ₪ בחודש אלא לניכוי שייעשה על פי חוק וגם זאת בסך של עד 100 ₪ ((up to. על  המשיבה 1 היה אפוא להראות כי הניכוי (משכר המינימום של התובע) נעשה על פי חוק (קרי- כי אכן שולמו עבור הסכומים לפרמיית ביטוח רפואי) וזאת כלל לא עשתה. על כן, גם על פי "ההסכם" המוכחש לא הייתה למשיבה 1 הזכות לנכות סך של 100 ₪ (אלא לכל היותר עד הסכום האמור ובכפוף לתשלום בפועל).

3.7.   שלישית, כאמור בכתב התביעה, ממילא החוק לא מתיר ניכוי של יותר משליש מהסכום ששולם בפועל.

3.8.   לעניין זה יטען המערער, כי אין לקבל את הטענה לפיה אינו בגדר "עובד זר", זאת הן לפי לשון החוק ומקו"ח תכליתו (שכן ההגדרה בחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 קובעת - "עובד זר" - עובד שאינו אזרח ישראל, או תושב בה; (לעניין זה ראו ע"א 7553/14 רצון ואח' נ' פקיד שומה באשר לתחולת ההגדרה בחוק עובדים זרים וכן ע"מ 26687-01-14 ואקאנס מלונות בע"מ נ' פקיד שומה אילת לעניין מבקשי מקלט)).

3.9.   ויובהר, למעלה מהנדרש- גם "מסתנן" הינו בגדר "עובד זר" כמשמעותו בחוק עובדים זרים והגדרת "עובד זר שהוא מסתנן" שזורה בחוק במפורש, וממילא, אם היה יכול להיות ספק בעניין למשיבה, הרי שדברי ההסבר בהצ"ח למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים מישראל (תיקוני חקיקה והוראות שעה) (תיקון) התשע"ו – 2016 (להלן: "הצעת החוק"), בעקבותיה גם נעשה תיקון מבהיר לסעיף 10(א) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, מסירים כל ספק בעניין.

דברי ההסבר להצעת החוק מצ"ב כנספח א' לסיכומים ומסומנות בה הפסקות הרלוונטיות.

3.10.   אמנם, צודקת המשיבה כי לעיתים קיים קושי, בעניינים מסוימים, בנוגע למצבם הייחודי והעמום של מבקשי המקלט כגון המערער או אף לעומת מצבם של עובדים זרים "חוקיים" השוהים בארץ שנים רבות[5] ובעניינים אלה התערב בג"ץ בדרך של צו לתיקון תקנות ואולי (יש לקוות) יתערב בית המשפט העליון בדרך של פרשנות חוק (ככל שניתן מבחינה לשונית) או קריאה לתיקון חוק[6]  אולם בוודאי שאין בכך בכדי להצדיק פרשנות רחוקה מלשון החוק כאשר אין בה בכלל בכדי לתמוך בתכלית החקיקה או בערכי יסוד, לטובת תוצאה שתיטיב אך ורק עם המשיבה.

3.11.   זאת ועוד, המשיבה הרי גלתה דעתה למעשה כי התקנות אכן חלות לגביה ובשל כך הזדרזה לבטח היא את המערער ולנכות משכרו סכומים (וגם לא טענה אחרת בכתב ההגנה). זו גם הייתה ונותרה למעשה עמדת משרד הכלכלה הידועה האוכפת את קיום חובת הביטוח ומגבלות הניכוי גם לגבי "מסתננים"[7].

 

 

 

 



[1] ראו למשל ע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עירית מעלה אדומים, פ"ד נו(5) 779 (2002).

[12] וכן רע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.6.2008).

[2] ראו ע"פ 9352/99 מורד יומטוביאן נ' מדינת ישראל, נד (4) 645 (2000).

[3] ע"ע 154-10 קלרה שניידר נגד ניצנים אבטחה בע"מ.

[4] ת"א) 39976-10-11‏ ‏ליאור קריף נ' אלבר ציי רכב בע"מ, אזורי מפי כב' השופט שמואל טננבוים, 07.05.14

[5] ראו למשל החלטת בג"ץ בעניין  בג"ץ 1105/06 קו לעובד נ' שר הרווחה, פס' 50 (22.6.2014) בנושא ביטוח רפואי לעובדי סיעוד ותיקון התקנות בנושא שבעקבותיה.

[6] ראו הערת כב' הש' רובינשטיין במסגרת ע"א ע”א 4946/16 שלמה סעד ואח' נגד פקיד שומה, כי: " “ואולם, ככל שהרהרנו בדבר במהלך הדיון ולאחריו, סברנו כי אותה “עמימות מצבית” של המסתננים שהוחלט שלא להרחיקם לעת הזאת בשל המצב במקומותיהם, אולי מצדיקה מעין “מדרגת ביניים”, שהרי פליטים אינם, אך גם לא עובדים זרים חוקיים, לא “תושבים” במובן הרגיל על פי פרשנות פשוטה – אך הם בני אנוש שישראל הכירה בנסיבותיהם הקשות בהחליטה שלא להרחיקם, ובתקופה זו עליהם להתפרנס כדי לא להידרדר לפשע…”

[7] עמדת משרד הכלכלה כפי שצוינה למשל במסמך "סוגיות העסקה של עובדים זרים בישראל" מטעם מרכז המחקר ומידע לחברי הכנסת העשרים (מיום 11.6.2015) – מצ"ב העמוד הרלוונטי מתוך המסמך,  כנספח ב'.